פעם מזמן, כשהייתי בטוח שאהיה Dj בפול טיים ג׳וב ושזה יהיה חלק בלתי נפרד מחיי הייתי מתבאס קצת לקחת את האירועים שבהם המהות שלי הייתה לדג׳ה מוזיקת רקע, אבל אז תמיד נזכרתי באמירה הכל כך נכונה שהמטרה של Dj מקצוען בראש ובראשונה היא לשמח את הקהל וזה לא משנה אם זה כשהם רוקדים או כשהם אוכלים קבבוני טלה עם מוזיקה טובה ברקע.

בהגינות, אומר שלקח לי די הרבה זמן להגיע לרגע שבו אני מכריז ש״אני לא יודע״.

שלא תבינו לא נכון, אני חלילה לא מתיימר להגיד שאני יודע הכל, ברור שלא סביר בשום צורה שתדע הכל, כמו שלא סביר שגם לא תדע כלום.

אז מה השוני אתם שואלים?

בניגוד לגילאים קודמים שנכנסו בצורה די רגילה, הפעם 32 החליט לדפוק כניסה וכבר על ההתחלה לימד אותי שיעור חשוב להמשך הדרך..

והימים הבודדים כבר הפכו לתקופה.
אם הייתי צריך להגדיר את התחושה אז איפשהו בין תסכול לחמיצות.
דברים שהיו אמורים ללכת בקלות יחסית פעם, פתאום התנהלו יותר בכבדות והמחשבות שהפכו לרעיונות ומשם תורגמו למיזמים כבר פחות באו לבקר, אפשר להגיד שה״מוזה״ יצאה לחופשה. גם בגזרה של הקיים התוצאות לא היו וואו.
וכדי להתמודד עם התקופה, הפעלתי את הפרוטוקול של הבאסה..