בכל יום שישי בשעות הצהריים המוקדמות הם ישבו שם. יחד עם הקפה השחור בוץ, העיתונים על השולחן והמוסיקה הנוסטלגית שהתנגנה ברדיו. ניסו הבעלים של בית הקפה השכונתי כבר יודע שכשהם באים הכל צריך להיות מוכן. ״הפרלמנט״ הוא קרא להם, קבוצת אנשים מבוגרים הידועים בנאמנותם למקום >>
לא מזמן פתחתי את המקרר שלי וראיתי כמות נכבדת ביותר של שקיות רטבים ותבלינים. קטשופ, מיונז, ברביקיו ותבלין לפיצה מכל המותגים הנבחרים.
אתם בטח שואלים את עצמכם כיצד הגעתי לאוסף המוכבד? בפשטות – טק אוואי.
גיליתי את נפלאות הטק אוואי: להזמין באפליקציה או בטלפון ולבוא לקחת.
פלאי הטכנולוגיה ללא ספק.
אך חברים, הטק אוואי הוא רק חלק אחד בעניין, אוסף כזה מכובד הוא גם תולדה של קשרים.
וכמו שאני תמיד ממליץ ללקוחות שלי בצ׳יפס תקשורת פרסום ושיווק לעסקים (אהלן פרסומת) אל תשקיעו רק בטכנולוגיה – תשקיעו באנשים.
את הבלוג שלי "צח השמן" פתחתי כשהייתי סטודנט בשנה א' לתקשורת. זה נולד כאחת מהמשימות שהייתי צריך לעשות בסדנת אינטרנט של ארז המרצה.
עד אז לא העזתי לכתוב ולמען האמת – זה גם לא עניין אותי בשום צורה.
זה היה רחוק ממני. רחוק מאוד.
עד כמה רחוק ? דמיינו אותי אוכל המבורגר בלי צ'יפס. רחוק.
הבלוג "צח השמן" הוקם כי הייתי צריך. ארז המרצה הטיל משימה שנתית – תפתחו בלוג בכל נושא שבא לכם, תכתבו תוכן ותנהלו את הבלוג שלכם לאורך כל השנה. זו המשימה ועל זה תקבלו ציון.
זה לא היה סיפור אהבה קלאסי וכמובן שלא הייתה אהבה ממבט ראשון. הם הכירו במקרה, היא עובדת בשירות לקוחות והוא איש תחזוקה. שניהם בעלי תואר ראשון בתחום שונה מתחום עיסוקם, הם לא היו צעירים ולשניהם הרבה חלומות לא ממומשים.
הם הכירו באתר הכרויות, הוא שלח הודעה בנאלית כמו ששלח לכולן, והיא ענתה בצורה בנאלית כמו שהיא ענתה לכולם.
הדייט הראשון נקבע במקרה, לה היה ערב פנוי והוא זרם.
לא מזמן, משהו קרה ונעלבתי. כן כן, נעלבתי.
זנחתי לכמה שעות את המחשבות היומיומיות ואת ריצת המרתון שנקראת החיים שלי, עצרתי את הכל והתעסקתי בלהיעלב.
אם הייתי צריך להגדיר את תחושת העלבון אז אולי היא שילוב של מבוכה, תסכול, אכזבה ופספוס. יש גם שקוראים לזה לקחת ללב.
במציאות האינטנסיבית שאני חי בה למדתי עם הזמן לפתח חסינות ולתת לדברים לעבור כי צריך להתקדם הלאה.
כדי לחסום את העלבון פיתחתי מנגנון מיוחד "אנטי היעלבות" קוראים לו והוא עושה יופי של עבודה.
את ניהול המפעל שנקרא החיים שלי, קיבלתי לא מזמן.
אני זוכר את היום הזה כשההורים שלי החליטו להעביר את זכויות הניהול של המפעל לי. זו הייתה החלטה פה אחד ומבלי אף התנגדות של חברי הדריקטריון.
לאט ובזהירות התחלתי להיכנס לעניינים.
ההחלטה הניהולית הראשונה שלי הייתה לקיים סיור במפעל,
כינסתי את מנהלי המחלקות וביקשתי מהם לערוך לי סיור.
השעה הייתה שעת עומס. נראה היה ששיירת הרכבים העומדים בפקק והאנשים העסוקים בסידוריהם – בשיאה ומידי פעם, אף נשמעו צפירות של נהגים זועמים. ככה זה, המון אנשים עם שגרת יום אינטנסיבית.
מבין כל ההמולה זיהיתי את האיש הזקן עם הקלנועית.