לא מזמן פתחתי את המקרר שלי וראיתי כמות נכבדת ביותר של שקיות רטבים ותבלינים. קטשופ, מיונז, ברביקיו ותבלין לפיצה מכל המותגים הנבחרים.

אתם בטח שואלים את עצמכם כיצד הגעתי לאוסף המוכבד? בפשטות – טק אוואי.

גיליתי את נפלאות הטק אוואי: להזמין באפליקציה או בטלפון ולבוא לקחת.

פלאי הטכנולוגיה ללא ספק.

אך חברים, הטק אוואי הוא רק חלק אחד בעניין, אוסף כזה מכובד הוא גם תולדה של קשרים.

וכמו שאני תמיד ממליץ ללקוחות שלי בצ׳יפס תקשורת פרסום ושיווק לעסקים (אהלן פרסומת) אל תשקיעו רק בטכנולוגיה – תשקיעו באנשים.

את הבלוג שלי "צח השמן" פתחתי כשהייתי סטודנט בשנה א' לתקשורת. זה נולד כאחת מהמשימות שהייתי צריך לעשות בסדנת אינטרנט של ארז המרצה.

עד אז לא העזתי לכתוב ולמען האמת – זה גם לא עניין אותי בשום צורה.

זה היה רחוק ממני. רחוק מאוד.
עד כמה רחוק ? דמיינו אותי אוכל המבורגר בלי צ'יפס. רחוק.

הבלוג "צח השמן" הוקם כי הייתי צריך. ארז המרצה הטיל משימה שנתית – תפתחו בלוג בכל נושא שבא לכם, תכתבו תוכן ותנהלו את הבלוג שלכם לאורך כל השנה. זו המשימה ועל זה תקבלו ציון.

"אז מה עכשיו? ככה אתה רוצה את לחיות את החיים שלך? להתפשר? לוותר על החלום?" שאלתי את עצמי תוך כדי שאני טובל את הצ'יפס בקטשופ.

ברקע התנגן הפיזמון של השיר של דודו "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" וברגע המשמעותי הזה החלטתי שלא.

אני הולך על זה.

אחרי שנים ארוכות של מסע שהתבשל על אש קטנה, אני הולך להגשים את החלום שלי שהוא בעצם הפינאלה של כל התהליך שעברתי מגיל מאוד צעיר ומשלב בצורה מושלמת את כל האהבות שלי.

שמו בישראל – צ'יפס תקשורת וזה העסק שלי. החלום שלי.

זה לא היה סיפור אהבה קלאסי וכמובן שלא הייתה אהבה ממבט ראשון. הם הכירו במקרה, היא עובדת בשירות לקוחות והוא איש תחזוקה. שניהם בעלי תואר ראשון בתחום שונה מתחום עיסוקם, הם לא היו צעירים ולשניהם הרבה חלומות לא ממומשים.

הם הכירו באתר הכרויות, הוא שלח הודעה בנאלית כמו ששלח לכולן, והיא ענתה בצורה בנאלית כמו שהיא ענתה לכולם.

הדייט הראשון נקבע במקרה, לה היה ערב פנוי והוא זרם.

לא מזמן, משהו קרה ונעלבתי. כן כן, נעלבתי.

זנחתי לכמה שעות את המחשבות היומיומיות ואת ריצת המרתון שנקראת החיים שלי, עצרתי את הכל והתעסקתי בלהיעלב.

אם הייתי צריך להגדיר את תחושת העלבון אז אולי היא שילוב של מבוכה, תסכול, אכזבה ופספוס. יש גם שקוראים לזה לקחת ללב.

במציאות האינטנסיבית שאני חי בה למדתי עם הזמן לפתח חסינות ולתת לדברים לעבור כי צריך להתקדם הלאה.

כדי לחסום את העלבון פיתחתי מנגנון מיוחד "אנטי היעלבות" קוראים לו והוא עושה יופי של עבודה.

את ניהול המפעל שנקרא החיים שלי, קיבלתי לא מזמן.

אני זוכר את היום הזה כשההורים שלי החליטו להעביר את זכויות הניהול של המפעל לי. זו הייתה החלטה פה אחד ומבלי אף התנגדות של חברי הדריקטריון.

לאט ובזהירות התחלתי להיכנס לעניינים.

ההחלטה הניהולית הראשונה שלי הייתה לקיים סיור במפעל,
כינסתי את מנהלי המחלקות וביקשתי מהם לערוך לי סיור.

יום אחד, לא מזמן.
ישבתי עם עצמי לאספרסו, סודה ומחברת. מטרת הישיבה הייתה תכנון האסטרטגיה השיווקית לעסק שלי – צ'יפס תקשורת פרסום ושיווק לעסקים.

בסופה הגעתי לכמה מסקנות מגניבות לחלוטין.

שלום, אני צח מצ׳יפס תקשורת ולעטים עם חסויות יש חלק מרכזי בחיי.

הם מלווים אותי לאורך כל הדרך.

העט עם החסות של המוסך המורשה למשל, העביר איתי את תקופת המבחנים כשהייתי סטודנט.

ויש גם את העט עם החסות של האולם אירועים, הוא עשה לי שמח.

אני זוכר גם את העט היוקרתית במיוחד בצבע כסף, זה של הבנק, שקיבלתי כשהייתי צריך לחתום. היה בו משהו שמשדר חשיבות ואלגנטיות כיאה למעמד.

ועכשיו, אחרי שכבר עברתי כמה עטים & תחנות בחיי אני חושב שאני מספיק בשל להוציא עט עם חסות משלי.

שלום, אני צח מצ׳יפס תקשורת
ואני רוקד לא משהו.
כן כן, בדיוק זה. אין לי את זה.

עד כמה חמור המצב ?
דמיינו אותי ברחבה שר את המילים
ומוחא כף לפי הביט.

כן, נכון, מחי כף זה גם סוג של ריקוד
או אולי יותר בכיוון של מדריך טיולים
שמסמן לקבוצה להתקדם.