צ'יפס מגזין

וואלק נעלבתי.

לא מזמן, משהו קרה ונעלבתי. כן כן, נעלבתי.

זנחתי לכמה שעות את המחשבות היומיומיות ואת ריצת המרתון שנקראת החיים שלי, עצרתי את הכל והתעסקתי בלהיעלב.

אם הייתי צריך להגדיר את תחושת העלבון אז אולי היא שילוב של מבוכה, תסכול, אכזבה ופספוס. יש גם שקוראים לזה לקחת ללב.

במציאות האינטנסיבית שאני חי בה למדתי עם הזמן לפתח חסינות ולתת לדברים לעבור כי צריך להתקדם הלאה.

כדי לחסום את העלבון פיתחתי מנגנון מיוחד "אנטי היעלבות" קוראים לו והוא עושה יופי של עבודה.

הוא עבד כל כך טוב שלא נעלבתי כבר שנים.

"יש עוד הרבה דגים בים" או " אז אמרו שהרעיון גרוע, קורה לטובים ביותר יאללה חדש" הוא מתריע בפני בכל פעם כשיש פוטנציאל שזה יקרה, ואז אני מתעלם וממשיך קדימה מבלי להסתכל לאחור. כי קדימה, זה מה שחשוב ובשביל מה זה טוב לקחת ללב?

לא מזמן קרה משהו ונעלבתי. כן כן, נעלבתי.

המנגנון שלי שעושה יופי של עבודה התריע שהסוללה שלו ריקה והוא צריך קצת מנוחה.

והפעם החלטתי להיענות לבקשתו ולתת לו הפסקה של כמה שעות.

מרגע שנלקחה ההחלטה, החל הטקס באופן רשמי וכמו בכל טקס, יש לו כללים:
בתחילה שמתי את פלייליסט שירי הבאסה שלי, אכלתי מלא צ'יפס, ריחמתי על עצמי בקטנה ושתיתי איזה כוסית.

בסופו של דבר, הטקס היה מצוין ובסיומו המנגנון שלי חזר אלי בכל הכוח.

מדהים איך שבכמה שעות הוא כבר הספיק להיטען ב 100% אנושיות.


מתוך הסיפורים המובחרים מהבלוג שלי "צח השמן"

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter